כל הריון נושא עימו סיכונים מסוימים לאם, או לעובר, ולכן כל אישה הנושאת עובר ברחמה חוששת לעצמה ולעוברה ועושה כל שביכולתה כדי להגן על פרי בטנה.
כבר בשלב זה החלה
רשלנות רפואית מצד הצוות בבית החולים אשר לאחר ביצוע הבדיקות הסיק כי אין התובעת נמצאת בלידה פעילה ולכן שחרר אותה לביתה עם המלצה לפנות לביקורת נוספת כעבור שלושה ימים. לתובעת ניתנה הוראה לחזור לבית החולים רק במקרה של ירידת מים או דימום.
ביום למחרת בשעה 7:11 בבוקר פנתה התובעת שוב לחדר המיון בבית החולים בשל כאבי בטן עזים אשר נמשכו כל הלילה. בשל תמונה של מצוקה עוברית וחשד להיפרדות שליה הועברה התובעת באופן דחוף לחדר הלידה לצורך ביצוע ניתוח קיסרי.
במהלך הניתוח נמצא ברחם דם בכמות רבה והשליה מופרדת מהעובר. היילודה חולצה ללא רוח חיים. ליילודה בוצעו ניסיונות החייאה, אך ללא הועיל, לאחר מספר דקות נקבע מותה על ידי רופא שהגיע לחדר הלידה.
ליילודה בוצע ניתוח לאחר המוות אשר עיקרי ממצאיו הצביעו על כך שאין כל מחלה או חבלה אשר היו יכולים להסביר את סיבת המוות, ולאור שרידי תאים קשקשיים בנאדיות הריאה יש להניח כי היילודה נפטרה לאחר מצוקה עוברית תוך רחמית, תוך כי הנסיבות מצביעות על כך שהיתה היפרדות שליה, והיפרדות זו גרמה לחוסר אספקת דם לעובר ובשל כך להתפתחות מצוקה עוברית חמורה.
בכתב התביעה שהגישו לבית משפט השלום, טענו ההורים לרשלנות רפואית בלידה ברמה חמורה בשל חוסר משים של הצוות הרפואי ל"נורות האזהרה" הברורות אשר הצביעו על היפרדות שליה והתפתחות מצוקה עוברית, אשר לו היה הצוות הרפואי מבחין בנורות אזהרה אלו, היה יכול לטפל בעניין וכך להציל את היילודה ממוות.
האם, כך טען המומחה מטעם התובעים, היתה וולדנית לאחר 12 לידות ועם ממצאים של ריבוי מי שפיר בשליש השלישי להריון- דבר המעיד על
הריון בסיכון גבוה שכן וולדות יתר וריבוי מי שפיר ידועים כעלולים לגרום להיפרדות מי שפיר.
מעבר לנתונים המחשידים לקיום סיכון של היפרדות שליה היו הממצאים הקליניים אשר הצביעו אף הם על הסיכון המתממש לבוא: האם הגיעה לבית החולים עם כאבי בטן ולחצים, ולמרות ממצאי המוניטור אשר הצביעו על פעילות רחמית ולמרות הסיכון להיפרדות שליה בשל ריבוי מי שפיר שלל הצוות הרפואי תהליך של לידה ושלח אותה לביתה מבלי להשאירה אפילו להשגחה.
מנגד, טען בית החולים כי ההחלטה על שחרור התובעת היתה ללא דופי ולא היוותה כלל רשלנות רפואית בלידה, שכן הצוות בבית החולים ביצע לתובעת בדיקות רבות, לרבות: בדיקה קלינית, מוניטור עוברי, בדיקה גניקולוגית ובדיקת us אשר היו כולן תקינות ולכן לא היתה כל סיבה לחשוד כי מדובר בהיפרדות שליה או מצוקה עוברית. כן טען בית החולים כי היפרדות השליה היתה בלתי נמנעת וללא כל רשלנות מצד הגורמים המיילדים, וכי סביר כי נתרחשה מספר שעות לאחר ביקורה בחדר המיון ולא בזמן שהייתה שם, ולא היתה כל דרך לצוות הרפואי "לצפות" את שעתיד לבוא. המומחה מטעם בית החולים טען למעשה כי טענת התובעים מהווה בעצם "חוכמה שבדיעבד", ובאותם רגעים בהם היתה התובעת בבית החולים לא היתה כל דרך לצוות הרפואי לדעת כי יש סיכוי כי מדובר בהיפרדות שליה.
יחד עם זאת, הסכים המומחה הרפואי מטעם בית החולים כי כאשר אישה מתלוננת על כאבים עזים אין לשחרר אותה מבית החולים.
בית המשפט קיבל את טענת התובעים לרשלנות רפואית בלידה של הצוות הרפואי אשר הובילה לפטירתו של העובר.
בית המשפט קבע, כי הצוות הרפואי של בית החולים לא נהג בסטנדרט הרפואי הסביר והמקובל ולא התייחס למלוא הנתונים המצביעים על הריון בסיכון גבוה וחשש להיפרדות שליה ומצוקה עוברית.
לו היו ננקטים אמצעי הזהירות המתחייבים בנסיבות, והתובעת היתה נשארת לפחות בהשגחה במהלכה היו מתבצעות לה בדיקות נוספות, ניתן וסביר להניח כי לא היה מתקיים הנזק הנדון והיה ניתן למנוע את פטירתה של היילודה.
לאור זאת, קבע בית המשפט כי בית החולים יפצה את התובעים בסכום של 230,000 ש"ח, בגין כאב וסבל על מות היילודה וכל ההוצאות שנגרמו להם במהלך תשעת חודשי ההריון.
על פסק הדין בבית משפט השלום הוגש ערעור על ידי ההורים על גובה הפיצוי שנפסק להם בגין ראש הנזק של "כאב וסבל" בגין מות העובר.
ביום 19.6.12 קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורם של ההורים וקבע כי יש להוסיף לסכום שנפסק על ידי בית משפט השלום פיצוי נוסף וכי על בית החולים לפצות את ההורים בגין ראש נזק זה בסכום של 430,000 ש"ח.
סכום זה כמובן שאינו משקף את כאבם העצום של ההורים אשר איבדו את עוברם, אך מאידך ובשל פסיקה זו של בית המשפט, כולנו תקווה כי הצוות הרפואי ישים דעתו להבא למלוא הנתונים של הנשים המגיעות אליו, ואולי כך ימנע הישנות של מקרים נוספים כגון זה בעתיד.
לעיון בפסק הדין -
ת"א 3315-05
